החלטה בתיק בש"א 2671/06

1.                  בקשה לסלק על הסף את תביעת המשיבה לתשלום פיצויים בגין עיכוב בהעברת כספים מאת המבקשת.

2.                  המשיבה, חברה לעבודות בנין, התקשרה עם עמותת הזית - עמותה לשיכון רווחה ודת, לצורך בניית פרויקט מגורים וביצוע עבודות פיתוח ביישוב אפרת (להלן: "הפרויקט"). לשם מימון הפרויקט, התקשרו המשיבה והעמותה עם המבקשת, בנק טפחות, בהסכם לליווי פיננסי של הפרויקט. בכתב התביעה טוענת המשיבה (התובעת) כי המבקשת (הנתבעת) לא שיחררה כספים בהתאם להסכם הליווי, והדבר גרם לה לנזקים כבדים עד כדי קריסתה.

3.                  המבקשת טוענת כי סוגיית עיכוב הכספים על ידי הבנק כבר נדונה בשני הליכים קודמים, אשר הסתיימו בפסק דין חלוט בהסכמת הצדדים, ומשכך לא ניתן לדון עתה בשלישית בטענות התובעת, מחמת השתק עילה והשתק פלוגתא. לטענת המשיבה, הסוגיה שנדונה בהליך הראשון אינה מקימה השתק עילה או השתק פלוגתא, ופסק הדין בהליך השני, אינו בר תוקף היות והמבקשת לא עמדה בתנאיו, ולכן על בית המשפט לדון בתובענה.

רקע עובדתי

4.                  ביום 11.2.98 נחתם הסכם ליווי בנקאי בין הבנק למשיבה (ועמותת הזית) לצורך קבלת ליווי פיננסי לפרויקט (נספח ג' לכתב התביעה). בהסכם נקבע כי תשלומי הרוכשים יופקדו בחשבונות שיפתחו בבנקים אחרים על שם המשיבה והעמותה (בנפרד), וישוחררו למשיבה לצרכי הבניה על פי התקדמות הבניה בפועל. במהלך הבניה נתגלעו חילוקי דעות, בין הבנק, המשיבה ועמותת הזית, ובפועל עיכב הבנק במועדים שונים את תזרים המזומנים למשיבה. בכתב התביעה טוענת התובעת כי העיכוב בהעברת הכספים לא היה מוצדק, ומשכך על הבנק לשאת בנזקיה שנגרמו כתוצאה ממחסור במזומנים. השאלה העולה בבקשה זו היא, האם מדובר בסוגיה שנדונה בהליכים הקודמים והם מקימים השתק עילה או השתק פלוגתא. 

ההליכים הקודמים

5.                  ביום 7.10.01 הגישה המשיבה תובענה כנגד הבנק (ועמותת הזית) בדרך של המרצת פתיחה (ה.פ. 771/01) ובה ביקשה סעד הצהרתי הקובע כי על הבנק לשחרר את כל הכספים המצויים בחשבונותיה, בלא שיהא צורך באישור עמותת הזית. במסגרת הליך זה הגישה המשיבה בקשה למתן צו מניעה זמני (בשא 8270/01) המורה לבנק להימנע מלשנות את הנוהל הקיים משנת 1998 לשחרור כספים בחשבונותיה, דהיינו, בלא שיהא צורך לקבל את אישור עמותת הזית. ביום 23.12.01 ניתנה החלטה בסעד הזמני על ידי כב' השופט עדיאל בסעד הזמני, בה נתקבלה בקשת המשיבה ובית המשפט הורה לבנק להימנע מלשנות את הנוהל הקיים משנת 98' לשחרור כספים בחשבונות, זאת, ככל שהשינוי נועד להתנות את שחרור הכספים בקבלת הסכמת העמותה (נספח מב/1 לבקשת הבנק). ביום 4.3.02 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה תהווה החלטת השופט עדיאל מיום 23.12.01 פסק דין בתיק העיקרי (להלן: "ההליך הראשון" ובאשר לתקופה שקדמה לפסק דין זה "התקופה הראשונה").

6.                  לאחר כשנה עצר הבנק בפעם נוספת את הזרמת הכספים למשיבה, וזו הגישה תביעה נוספת לבית משפט השלום (ה.פ. 544/03), בה ביקשה ליתן לה צו המורה לבנק לשחרר את הכספים המצויים בחשבונותיה לאחר סיום הפרויקט. בהליך זה לא התקיים דיון לגופו של עניין והצדדים הגיעו להסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 4.12.03. בהסדר הפשרה נקבע כי הבנק יעביר את יתרת הכספים לגורם אותו יקבעו המשיבה והעמותה בהסכמה בכתב. תוקפו של ההסדר הותנה בכך שהכספים יועברו לידי הגורם שייקבע בתוך מועד שלא יעלה על 10 ימים מיום קבלת הוראה להעברת כספים. כן הצהירה המשיבה כי לא יהיו לה טענות כלשהן כלפי הבנק בכל הנוגע לכספי החשבונות המשועבדים ו/או לשחרורם ובכל הקשור בפרויקט (נספח מב/3 לבקשה) (להלן: "ההליך השני" ובאשר לתקופה שמפסק הדין הראשון ועד לפסק דין זה "התקופה השניה").

7.                  אין חולק כי הבנק לא העביר הכספים למשיבה בהתאם להסכם, והמחלוקת נוגעת לשאלת הסיבה לאי העברת הכספים, וכתוצאה מכך לשאלה האם יש באי העברת הכספים כדי לבטל את הסדר הפשרה. התקופה ממועד מתן פסק הדין השני ועד להגשת תביעה זו תיקרא להלן: "התקופה השלישית". מכאן נולדה התביעה השלישית של המשיבה כנגד הבנק, הוא התיק שלפנינו, בה תובעת המשיבה פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה בשל מעשי ומחדלי הבנק.

טענות הצדדים

8.                  לטענת המבקשת, ככל שטענות המשיבה מתייחסות לעיכוב כספים בתקופה הראשונה, יש לסלקן על הסף מחמת השתק עילה והשתק פלוגתא שיצר פסק הדין בהליך הראשון, ומחמת השתק עילה וויתור המשיבה במסגרת פסק הדין בהליך השני. באשר להליך הראשון - בהחלטתו קבע השופט עדיאל כי החלטת הבנק שלא לשחרר כספים למשיבה היתה מוצדקת. משסוגיה זו נדונה בהליך הראשון ופסק הדין הפך לחלוט מנועה המשיבה מלהעלות סוגיה זו לדיון בשנית מכוח כלל השתק העילה, ואין בעובדה שפסק הדין בתיק העיקרי ניתן בהסכמת הצדדים כדי לשנות ממסקנה זו. לעניין זה אין גם נפקות לעובדה כי בהליך הראשון נתבקש סעד הצהרתי ואילו בהליך זה מתבקש סעד כספי. בית המשפט יפרש את המונח "עילות" פירוש רחב, וכל עוד התביעות נסמכות על אותה עילה אין להיעתר לתביעה נוספת לסעד שונה. למסקנה זו ניתן להגיע אף באמצעות יישום תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כלל האוסר על בעל דין לפצל את סעדיו בגין אותה עילה, אלא ברשות בית משפט. רשות כאמור, לא נתבקשה ולא ניתנה במקרה זה. מעבר לכך, באשר לקביעת השופט עדיאל לפיה עיכוב הכספים על ידי הבנק היה כדין, חל גם כלל השתק הפלוגתא, אשר אף לגביו אין נפקא מינא כי פסק הדין בהליך הראשון ניתן בהסכמת הצדדים. באשר להליך השני - אף פסק הדין שניתן במסגרתו יוצר השתק עילה. הליך זה דן בטענות המשיבה בגין אי שחרור כספים בתקופה השנייה ומשכך הוא חוסם הגשת תביעה בגין תקופה זו. לכך יש להוסיף, את ויתור המשיבה על כל טענה ותביעה כנגד הבנק, נימוק המהווה נימוק עצמאי לסילוק התביעה בנוגע לשתי התקופות שקדמו לו. הוויתור היה מונע הגשת תביעה נוספת, אף אם הוא לא היה ניתן במסגרת פסק דין. באשר לתקופה השלישית - טענות בנוגע לתקופה זו אמנם טרם נידונו בהליך שיפוטי, אך למשיבה אין לגביהן עילת תביעה. חיוב הבנק להעברת הכספים לתובעת על פי פסק הדין השני, הותנה בכך כי הבנק יקבל הוראה להעברתם. בהעדר טענה מפי המשיבה כי העבירה הוראה כאמור, לא קם חיובו של הבנק ומשכך לא קמה עילת תביעה.

9.                  לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות. מהבקשה עולה כי בית המשפט נדרש להיכנס בשלב מוקדם זה לבירור טענות עובדתיות, וזאת בניגוד לכלל לפיו בדיון בבקשה לסילוק על הסף, אין בית המשפט נדרש לבירורן של עובדות. לגופה של בקשה, טענות ההשתק הנטענות בה חסרות יסוד. באשר להליך הראשון - הרי שהוא אינו יכול לשמש השתק עילה לתובענה זו. ראשית, הצדדים הסכימו במפורש בפסק הדין בהליך העיקרי, כי מתן פסק הדין לא יגרע מטענות הצדדים האחד כלפי השני. במקרה כזה אין פסק הדין יכול להוות השתק להתדיינויות נוספות. אף בהעדר הסכמה כאמור, פסק הדין הראשון אינו יכול להוות השתק עילה, לאור העובדה שהעילה עליה הוא מבוסס, שונה לחלוטין מהעילה בתביעה שלפנינו. יתרה מכך, ההליך הראשון עסק במתן סעד הצהרתי, אשר לאחריו רשאית המשיבה לתבוע סעדים אופרטיביים מהבנק, ללא צורך במתן היתר לפיצול סעדים. זאת ועוד, פסק הדין אינו יכול להוות השתק עילה בנוגע לנזקים הנטענים שנגרמו לאחר הינתנו, לגביהם, לא יכול להיות חולק כי אין צורך לבקש היתר לפיצול סעדים, שעה שלא היה ניתן כלל לדעת אודותם באותה העת. בנוסף, פסק דינו של השופט עדיאל ניתן במסגרת הליך לצו מניעה זמני, והלכה היא כי החלטה בסעד זמני אינה מהווה מעשה בית דין. באשר לקביעת השופט עדיאל לפיה עיכוב הכספים על ידי המבקשת נעשה כדין, הרי שקביעה זו לא נדרשה לצורך הכרעה בסוגיה שעמדה בפניו והיא נאמרה כאגב אורחה, ומשכך אין היא יכולה להוות השתק פלוגתא. מה גם שהטענות בעניין זה נטענו רק בסיכומי הצדדים, ולא הובאו ראיות לגביהם. בכל מקרה, אין כאן מחסום, מאחר ומחסום הינו רק בגין תובענה שנדחתה ולא בגין תובענה שהתקבלה. באשר להליך השני - הרי שכל כולו של פסק הדין, שניתן בהסכמת הצדדים, הותלה בתנאי לפיו הבנק יעביר את הכספים. מאחר ותנאי זה לא התקיים, הסדר הפשרה בטל ומבוטל וממילא אין הוא מהווה השתק עילה ובוודאי שלא השתק פלגותא. באשר לתקופה השלישית - טענת הבנק לפיה לא התגבש התנאי להעברת הכספים על ידה, משוללת כל יסוד. הוסכם בין הצדדים על נאמן אליו יועברו הכספים, ולמרות זאת לא הועברו הכספים על ידי הבנק ללא כל סיבה. מעל הכל, עומדת ההלכה כי דחייה של תובענה על הסף תעשה רק במקרים קיצוניים ביותר ומקום שאין סיכוי אפילו קלוש לתובענה, ואין זה המקרה שלפנינו.

דיון

10.              האם שני ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים מהווים השתק עילה או השתק פלוגתא מפני התביעה שבפנינו?! יוער, כי הצדדים סיכמו בכתבי הטענות בטוב טעם את הלכות השתק העילה והפלוגתא והתייחסו כמעט לכל תזה אפשרית בעניין זה, אלא שרוב הסוגיות אינן רלוונטיות לענייננו.

מלבד הכלל הבסיסי כי יש לנקוט משנה זהירות בבקשות לסילוק על הסף, השאלה לגוף העניין הינה, האם תזכה המשיבה בתביעתה, אם תוכיח כי העיכובים בהעברות הכספים על ידי הבנק היו שלא כדין, ועקב כך נגרמו לה הנזקים הנטענים. כתב התביעה בהליך העיקרי מבוסס על עילה נזיקית לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו למשיבה בשל מעשי ומחדלי הבנק. השאלה היא, אם כן, האם עילה זו מוצתה בהליכים קודמים באופן המהווה השתק עילה או השתק פלוגתא.

השתק עילה או השתק פלוגתא

11.              השתק עילה והשתק פלוגתא אינם אלא שני פנים של תורת מעשה בית דין, והם אינם תלויים האחד ברעהו. כך יש ופסק הדין יהווה מעשה בית דין מכוח השתק עילה, ללא שתהיה בו פלוגתא פסוקה לעניין הנדון, ולהיפך, יש והעניין השני יבוסס על עילה שונה, אך פסק הדין יהווה מעשה בית דין מכוח הכלל של השתק פלוגתא. הכלל בדבר השתק עילה קובע כי אין לחזור ולהיזקק לתביעה שכבר נדונה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך בפסק-דין סופי בין אותם צדדים או חליפיהם. השתק פלוגתא מתקיים כשבמשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז במשפט שני בין אותם צדדים או חליפיהם מושתקים הצדדים מלהתדיין מחדש בשאלה האמורה על-אף העובדה שאין זהות עילות בשתי התביעות (ע"א 822/77 יצחק בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה, פ"ד לב (3) 21, 23-24). הרציונל לכלל בדבר מעשה בית דין טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז (5) 166, פיסקה 10).

השתק עילה

12.              האם שני ההליכים הקודמים דנו בעילות זהות לעילות שבכתב התביעה שלפנינו באופן היוצר מעשה בית דין? המבחן לשאלה אם קימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות, זאת גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת  ( שם, שם).

השאלה היא היכן נמצאת נקודת האיזון הראויה בעיניה של שיטת המשפט בין אינטרס היעילות והביטחון המשפטי, שבכוחו של מעשה בית דין להקנות לחברה, מצד אחד, לבין אינטרס עשיית הצדק והצורך ליתן בידיו של בעל הדין הזדמנות מלאה והוגנת להביא את עניינו לבית המשפט ולתבוע סעדים מתאימים בגין הפגיעה או העוול שנגרמו לו, מצד שני (נ. זלצמן "מעשה בית - דין בהליך אזרחי" (תשנ"א, 1991) (להלן: "זלצמן"), בעמ' 49). נקודת המוצא היא כי מבחן העילה לצורך כלל ההשתק מבוסס על בחינת התשתית העובדתית שעליה מבסס התובע, בכל אחת מן התובענות, את תביעתו לסעד משפטי. אלו עובדות יש להביא בחשבון לצורך בדיקת הטענה לזהות העילות והשתק עילה? שלושה מבחנים אפשריים למושג "זהות עילה" הם: מבחן הסעד, מבחן הזכות שנפגעה ומבחן העסקה. על פי מבחן הסעד - עילת התביעה היא העובדות המרכיבות את זכותו של התובע לסעד המבוקש בכל אחת מן התביעות. גישה זו נדחתה בפסיקה. על פי מבחן הזכות, ימנע כלל ההשתק פיצול תביעות לסעדים שונים כאשר הן נובעות או נשענות על אותה עילה, קרי, פגיעה באותה זכות מסוימת. המבחן השלישי, מבחן העסקה, שם את הדגש על המעשה או העסקה כמסגרת עובדתית אחת, החובקת בתוכה או מתארת פגיעות שונות שנגרמו בזכויות מהותיות של התובע. כאשר אותה מסכת עובדתית מהווה תשתית משותפת לתביעות אפשריות של בעל הדין בגין נזק שסבל, מהווה אותה מסכת עילת תביעה לצורך המבחן של זהות העילות אפילו הפגיעות שנגרמו לתובע שונות ( שם, בעמ' 50-57).